ייעוץ חינם וקביעת תור

1-700-700-204







*מידע מפורט בטופס יקל עלינו לסייע לך

לעדכן את הקבלות בטרמינל שלהם. מספר התחלה, מספר ע"ר וכו'.na

טיפול בחולה בדמנציה אלצהיימר- התמודדות וסיכונים

מטפלים בחולי אלצהיימר מדווחים על חומרת בעיות הזיכרון והתנהגותם של החולים כגורמי הסטרס העיקריים בטיפול בהם

עודכן לאחרונה:07/07/20

הרפואה והטכנולוגיה המודרנית תרמו להארכת תוחלת החיים של הזקנים המוגבלים אך לא הצליחו לשפר במקביל את איכות החיים שלהם. לכן, יש המכנים הארכת תוחלת חיים זו של קשישים מוגבלים כ”תוחלת הסבל” (מילר, 2007).

אפיוני המטפל העיקרי

מרבית חולי האלצהיימר מטופלים בעיקר ע”י בני משפחה, בני זוג או ילדים, לעתים בסיוע של עובד זר, תלוי בחומרת המחלה. מרבית המטפלים העיקריים לזקן הן נשים. הספרות מייחסת זאת לתפיסת האישה כמי שממלאת את התפקיד המרכזי במשפחה וככזו, היא נחשבת כמטפלת טבעית. בנוסף להיותה עקרת בית, היא יותר זמינה לטיפול בחולה, מאשר הגבר היוצא לעבודתו. כניסתן של הנשים למעגל העבודה, מביאה בהדרגה לעלייה במספרם של הגברים הנושאים בתפקיד מטפל. בנוסף, לנשים תוחלת חיים גבוהה יותר משל גברים ועל כן לרוב בנות הזוג הן אלו המטפלות בבעל החולה (מילר, 2007).

נראה כי ישנם הבדלים בהתמודדות של נשים לעומת גברים עם הטיפול בבן משפחה. בדרך כלל הנשים המטפלות בחולים נוטות יותר לספק תמיכה רחבה יותר, בהשוואה לתמיכה אותה מספקים הגברים. הן מעורבות יותר בטיפול הישיר ובמתן תמיכה רגשית לחולה. גברים, לעומתן, נוטים יותר לספק טיפול קונקרטי ואינסטרומנטי כמו: עזרה כספית, טיפול בעניינים ניהוליים ותיקון נזקים בבית. גברים מתעמתים פחות עם צרכי ההורים מאשר נשים, והם מטפלים בצרכיהם מרחוק. המעורבות הגבוהה של הנשים בטיפול מגבירה את תחושת המעמסה בקרב נשים לעומת גברים. נשים נוטות יותר לדווח על תחושת מתח, חרדה ועומס פיזי ונפשי, מאשר גברים. מייחסים זאת לנטייה של נשים להפנים מתח יותר מגברים. ההבדל נובע מכך שגברים נוטים לדכא את רגשותיהם כדרך של התמודדות ואילו נשים נוטות יותר לבטא אותן, להאשים את עצמן ולחפש עזרה בחוץ. גברים נוטים יותר לנתק את עצמם נפשית מהקושי ולהיעזר בבנות זוגן בטיפול בהוריהם, לעומת נשים, המתמודדות עם עיקר הנטל בעצמן (מילר, 2007).

מצבי סטרס

מטפלים בחולי אלצהיימר מדווחים על חומרת בעיות זיכרון והתנהגות של החולים כגורמי הסטרס העיקריים בטיפול בהם. גורמי סטרס נוספים היו תחושת של הגבלה סביבתית, פיזית, חברתית ואובדן החירות. חייהם של המטפלים נראים להם משעממים או כתלויים ועומדים והם הביעו תחושה של חוסר תקווה ואי ראיית הסוף. הבעיות אשר דורגו גבוה ביותר כגורמי סטרס היו: אי יכולת להשאיר את החולה לבד ליותר משעה והצורך להתלוות לחולה בחוץ כיוון שאינו בטוח לבדו. הצורך להיות צמוד לחולה הן בבית והן בחוץ מוגדר על ידי המטפלים כבעיה החמורה ביותר. מטפלים נלחצים מצד אחד על ידי דרישותיו של ההורה הדמנטי ומצד שני על ידי דרישות ילדיהם ובן זוגם החשים מוזנחים. (אלפרט, 1999).

כיצד משפיע טיפול מתמשך בחולה אלצהיימר על מצבו של המטפל העיקרי?

השפעות הטיפול על הבריאות הפיזית של המטפלים מתבטאת בשינויים בהרגלי שינה (בעיקר נדודי שינה), בשינויים בהרגלי אכילה, בעלייה בלחץ הדם, בהפרעות בתפקוד הקיבה והמעיים, בכאבי ראש, ובדיכאון.

ההשפעות על הבריאות הנפשית מתבטאות בעייפות מהתפקיד, בבידוד ותסכול, בשחיקה נפשית, בתשישות אמוציונאלית ובהרגשה של חוסר הישגים אישיים.

הצורך להיות קשורים למטופל כל הזמן מתבטא בבדידות חברתית. בבתים רבים בהם גר חולה אלצהיימר, בני המשפחה מהססים להזמין חברים לבית מחשש שמא המטופל יבייש אותם בהתנהגותו (אלפרט, 1998).

העומס הראשוני של הטיפול בחולה דמנטי נופל בדרך כלל על כתפי אדם אחד מהמשפחה הנוטל עליו את תפקיד המטפל וכתוצאה מכך חווה סטרס פיזי ורגשי קשה יותר. גורמי סטרס ראשוניים הם מצבו הקוגניטיבי המידרדר של חולה האלצהיימר, ואילו גורמי הסטרס המשניים קשורים בתפקיד ובתחושות פנימיות של המטפל. בתנאים של קשיים מתמשכים מטפלים חשופים יותר לסימפטומים של דיכאון. בקהילה קיימים משאבים שונים לעזרת המטפלים. זמינות המשאבים והשימוש בהם על ידי המטפלים יכולים להשפיע על תהליך הסטרס. מטפלים מרגישים ירידה ניכרת בפעילותם החברתית, הם חשים עצמם “במלכודת, בדידות, הסתייגות, כעס ותסכול” עקב המחויבויות המוטלות עליהם. ממצאים מעידים על כך שישנם בני משפחה שמתמודדים בצורה יעילה בעוד אחרים מתמודדים בצורה בלתי יעילה (אלפרט, 1999).

התעללות והזנחה מצד מטפלים עיקריים כלפי בן משפחה חולה אלצהיימר

בעקבות  העלייה בתוחלת החיים והגידול במספר המטפלים הבלתי פורמאליים, הנושא של פגיעה בקשישים מצד בני משפחה קיבל תנופה משמעותית בשנים האחרונות. מקובל להתייחס להתעללות כמושג רב-ממדי הכולל פגיעה פיזית, פסיכולוגית-רגשית, כלכלית, מינית וכן הזנחה מכוונת או לא מכוונת. גורמי הסיכון המרכזיים המוצגים בספרות מתחלקים לשניים: גורמים הקשורים במתעלל, כגון היסטוריה של אלימות, התנהגות אנטי חברתית במשפחה, בעיות אישיות של המתעלל, גורמי דחק חיצוניים, בידוד חברתי, היעדר מודעות לצורכי “הקורבן”, כעסים על ה”קורבן” כתוצאה ממצב התלות שלו וגורמים הקשורים לקשיש “הקורבן” כמו, בעיות בריאות ותפקוד, ירידה בתפקוד קוגניטיבי ותלות מוגזמת במטפל. ד”א מהווה גורם סיכון משמעותי להתעללות בזקנים מצד בני משפחה ומטפלים (לבנשטיין,  2003).  במחקרים שערכו בארץ ברודסקי ועמיתיה (Brodsky et al., 1986) נמצא כי קיים עומס פיזי ורגשי רב על המטפלים בקשישים מוגבלים. כשליש מהנחקרים דיווחו שהם חשים כי הם אינם מסוגלים למעשה להתמודד עם הנטל. במחקר אחר, אשר ערכה לבנשטיין (Lowenstein, 1989), עלה כי הסיבה העיקרית של בני משפחה לבדיקת אופציית השמה במסגרות חוץ ביתיות לקשישים הייתה הפחד שלהם שמא ייהפכו למתעללים בהוריהם הקשישים כתוצאה מנטל הטיפול.

 

לייעוץ חינם בנושא, השאר את פרטיך







*מידע מפורט בטופס יקל עלינו לסייע לך

(תמונה להמחשה unsplash)