לוגו דף הבית JDC

מפגשים עם המוות

כולנו מייחלים לסיים את חיינו בשלווה והשלמה, אחרי שמיצינו את חיינו וחלומותינו. אלא שלשם כך עלינו להיות מוכנים לקיומו הבלתי צפוי של המוות

מאת:  איה עופרי, עובדת סוציאלית קלינית, לשעבר מנהלת השירות הסוציאלי בבי"ח "אברבנאל" ובמרכז הרפואי "רעות"
עודכן לאחרונה ב-31/03/19
א א א
נושאים:
תקציר:האם ניתן לדבר על איכות חיים בצל הזיקנה וההכרה במוות המתקרב? ככל שנדע שחיינו אינם אין-סופיים, נוכל לתת להם איכות גבוהה יותר וטובה יותר ונגיע ליומנו האחרון באהבה ובשלווה

"בדרך הטבע אני אזדקן. אין מנוס מזיקנה

בדרך הטבע אני אחלה. אין מנוס ממחלה.

בדרך הטבע אני אמות. אין מנוס ממוות.

בדרך הטבע כל היקר והאהוב עליי ישתנה. אין מנוס מפרידה.

מעשיי הם רכושי היחיד. הם הקרקע מתחת לרגליי. אין מנוס מתוצאות מעשיי"

 

מי כתב את השורות הללו? האם ייתכן ונכתבו על ידי איש מערבי? נדמה לי שרובנו נענה בשלילה. העולם המערבי בו אנו חיים מתייחס לזיקנה, למחלה ולמוות כאל תופעות עוינות, שליליות, שיש להילחם בהן ולדחות אותן עד כמה שאפשר. שינויים ופרידות נתפסים כגורמי סבל וקושי וגם הרעיון האחרון של "מעשיי הם רכושי היחיד" נשמע מוזר בעולם של צרכנות ואגירת עושר חומרי.

במסורות הבודהיסטיות, מוות אינו אויב, והיחס אליו הוא כאל חלק ממחזור החיים. הוא יגרום סבל רק אם לא נדע לחיות את חיינו באופן משמעותי, ונסיים אותם מבלי להיפרד כהלכה מכל הדברים והאנשים שהיו חלק חשוב בחיינו. הכאב הוא בלתי נמנע. הסבל הוא תוספת שאיננה הכרחית.

המפגשים שלנו עם המוות מתחילים בגיל צעיר מאוד, אלא  שקיימת  נטייה להגן על עצמנו ועל ילדינו מפניהם. מי שגר קרוב לטבע רואה מדי יום איך מתחילים החיים ואיך הם מסתיימים. גם למי שיש גינה או בעל חיים בבית יודע שכלב אהוב יכול למות או ללכת לאיבוד. פרחים נובלים ועצים מתחדשים אחרי השלכת. יש משפחות שהמוות ביקר אותן בתדירות גבוהה: מוות של ילד, הורה, סבים וסבתות, דודים משמעותיים, ילד בכיתה. הפרידות נחוות בכל משפחה באופן אחר וכך גם המוות. יש משפחות שתיקחנה את ילדם, ולא משנה באיזה גיל הוא, לבית הקברות ויש משפחות שימנעו ממנו את המפגש עם המוות.

ליהודים ישנה תוספת של הטראומה הגדולה של השואה שבה המוות היה אלים ורצחני והיחס אליו אינו כשל אירוע טבעי. לישראלים ישנן המלחמות שהשאירו משפחות שכולות.

איך נוכל להתכונן לפגישה עם המוות אחרי שנים של חינוך להכחשה  והדחקה על קיומו?

בשנת 1983 הקים ד"ר מריאן רבינוביץ  בביה"ח  "תל השומר" את ההוספיס הראשון בארץ, לחולים סופניים עם הסיסמה "למות בכבוד". ד"ר רבינוביץ הוא הגריאטר הראשון בארץ שהעלה את הנושא של שיחות עם החולים הנוטים למות וכתב ספרים רבים על זיקנה ומוות.

בבית הספר לפסיכודרמה בתל אביב, המלמד בודהיזם, יש קורס בשם "שנת חיי האחרונה: המוות כשעון מעורר לחיים". בקורס מתרגלים, בין השאר, את הרעיון שהמוות עשוי להגיע כל רגע ולכן עלינו לחיות את חיינו בתשומת לב לארעיותם, להיותם זמניים.

בארי לונג כתב ספרים רבים על ההכנה למוות. ביניהם ספר מיוחד אותו כתב על ערש דווי, בו הוא מתאר את גסיסתו. בספר הוא מעלה טענה מעניינת: "אנחנו מלאים בקורסי הכנה ללידה אבל מה עם הכנה למוות? אז אל תברחו מהנושא, כי המוות אינו דבר שקורה מחר. כשהמוות בא הוא תמיד בא היום". לונג מוסיף: "הרשו לי להדריך אתכם איך להתמודד עם יגון, עם מותם של אהובי לבכם, איך אתה ובני משפחתך יכולים להנציח את אהבתכם עכשיו, בעודכם בחיים, כך שהמוות לא יפריד ביניכם".

גם בישראל יש מסגרות המתמחות בליווי לקראת המוות. כתב העת "בודהיזם בישראל" פרסם גיליון שלם על התמודדות והכנה לקראת המוות.

במקרה של חולים אונקולוגיים יש מודעות הולכת וגוברת לגבי הצורך בפרידה משמעותית מהחיים. אבל מה בקשר לזיקנה וסיום החיים? כמו הרבה תחומים הקשורים לזיקנה, גם נושא זה לא מדובר מספיק. אין תכניות מוגדרות ואין הסכמה על הצורך בהתערבות טיפולית מובנית עם המשפחה ועם הזקן הנוטה למות. רופאים, אחיות וצוותים פארה רפואיים, אינם לומדים ואינם מתמחים בהכנה למוות כחלק מתכנית לימודים מחייבת. ההכנה למוות הפוכה משבועת הרופא להילחם בו ועל אף  שישנם כבר כמה קורסים "לספר את הבשורה המרה" הריהם מוטים מראש "לנורא מכל" ולא להכנה, להשלמה ולקבלה. הכנה למוות של זקן לא מדוברת כמעט, כאילו היא מובנת מאליה ולא נדרשת להכנה כמו מוות של צעירים.

האם אנו מוכנים להיפרד מחיינו היום? מחר? באיזה גיל? אגדה ערבית מספרת על אדם שכלא את מלאך המוות בבקבוק ואנשים הפסיקו למות. בהתחלה כולם היו מאושרים. בשלב מסוים התעייפו מהחיים וביקשו מהאיש לשחרר את מלאך המוות. האנשים חזרו למות והאיש עצמו החל להתעייף גם הוא מהחיים וביקש ממלאך המוות להמיתו. מלאך המוות לא הסכים כי פחד שהאיש יכלא אותו שוב אם יתקרב אליו. כלומר, יש הגורסים כי, חיים ארוכים ללא סוף גם הם לא גורמים אושר בהכרח.

ישנה זיקנה טובה ויפה וישנו מוות קל ושליו. כולנו מייחלים לסיים את חיינו בשלווה והשלמה, אחרי שמיצינו את חיינו וחלומותינו. אלא שלשם כך עלינו להיות מוכנים לקיומו הבלתי צפוי של המוות ולעובדה שאיננו יודעים אם נהיה שלמים ושלווים וללא כאבים במותנו.

הרבה נכתב על אבל ואיך להתאבל. היהדות יצרה טקסים שמקלים על הנותרים להתמודד עם האבדן. אבל לא יצרה כלים להתמודדות לפני המוות הלא צפוי. להיפך, המוות נשאר מפחיד כחרב מאיימת וכעונש על חטא ועל סטייה מדרך האלוהים.

הספרות עוזרת לנו להתמודד עם מוות

טולסטוי כתב ב-1886 נובלה קצרה בשם "מות איוון איליץ'" על איש הירא את מותו הקרב. ההכחשה שלו, של רופאיו ושל משפחתו לגבי המוות מגבירה את ייסוריו ובדידותו עד כדי תחושה שהבריאים הפכו לאויביו והרצון לקרבה ופיוס מגיעים מאוחר מדיי.

לעומתו, כתב ב-1982, בודהיסט בשם סוגיאל רינפוצ'ה את "ספר החיים והמתים הטיבטי" שנועד לאוזן מערבית הרוצה ללמוד איך לחיות חיים מלאים כדי להתמודד עם מוות .

אביגדור דגן, סופר יהודי שכיהן כשגריר באירופה, כתב ספר מופלא בשם "בינת השכווי" על מפגש מפויס של כומר זקן עם מלאך המוות ושיחות על סיום חיים באהבה והשלמה, מתוך אהבת האדם ולא מפחד המוות.

גראהם גרין כתב ספר הומוריסטי על ההתמודדות עם החיים ועם המוות בשם "מסעותיי עם דודתי" בו הוא מאפשר לנו הקוראים ללמוד איך לחיות חיים מלאים בצל הזיקנה והמוות.

האם ניתן לדבר על איכות חיים בצל הזיקנה וההכרה במוות המתקרב? האמונה והניסיון שלי מוכיחים שאפשר, נכון ולרוב הכרחי להתכונן למוות, דווקא בכדי להעלות את איכות החיים בהווה. ככל שנדע שחיינו אינם אין-סופיים, נוכל לתת להם איכות גבוהה יותר וטובה יותר ונגיע ליומנו האחרון באהבה ובשלווה.

ולסיום, טקסט מומלץ בהשאלה והתאמה מהעולם הבודהיסטי (לשאול את עצמנו יום-יום):

אם ביקשתי סליחה מכל מי שפגעתי בו ביודעין או שלא ביודעין? בקש סליחה.

האם סלחתי לכל מי שפגע בי ביודעין או שלא ביודעין? דבר, סלח.

האם סלחתי לעצמי על שפגעתי בעצמי ביודעין או שלא ביודעין? סלח.

האם אמרתי לאהוביי שאני אוהב? אמור.

זה לא מובן מאליו שהתעוררתי היום, ואני חי. תודה לכל מי שאפשר לי ומאפשר לי קורת גג, מזון, חיים.

ומתוך התודעה הזו אני רוצה להעניק לעצמי ולאחרים הכרה של היותי בעולם לזמן מוגבל, שמחה על חיי והשלמה עם מותי".

 

נבחרת היועצים שלנו

זקוקים למידע נוסף? ייעוץ פרטני
הרשמו כעת לשיחת ייעוץ אחד על אחד
הייעוץ ללא תשלום, כשירות לציבור של עמותת רעות, ואשל ג'וינט ישראל שיחת ייעוץ בחינם הירשמו כעת

אין תגובות עדיין

השאר תגובה