תרומות. 
לאורך חיינו אנחנו רגילים לכך שמישהו תמיד דואג לנו ומשגיח עלינו. ההורים שלנו הם הסמכות האחראית והאנשים אליהם נוכל לפנות ולבקש עזרה בטיפול בילדינו וכד'. אך, בשלב מסוים, נגלה שהורינו כבר לא מסוגלים לספק לנו עזרה זו. עכשיו אנחנו, הילדים שגדלו, צריכים לקחת אחריות ולעזור להם. דבר זה מוביל למצב בו הילדים מטפלים בהורים ונוצר היפוך תפקידים.
מהו היפוך תפקידים בין הורים לילדים?
היפוך התפקידים בין הורים לילדים הוא מצב בו "הילדים" (בד"כ בני 50-40) מוצאים עצמם דואגים להוריהם כמו שהוריהם היו דואגים להם בצעירותם. הילדים נמצאים עכשיו במקום של "המבוגר האחראי" וצריכים לקבל החלטות בנושא אורח החיים של ההורה והטיפול בו. במקרים אלה עולות שאלות שונות לגבי יכולתו של ההורה לגור לבדו. "הילד" הופך למטפל שדואג לצרכי ההורה שהגיע לגיל הזהב, כמו הורה שדואג לבנו, עליו להזכיר לו ליטול תרופות, לדאוג שצרכיו יסופקו, להכין לו ארוחות, לשמור שיבצע את המטלות שבסדר יומו (פגישות אצל רופא, סידורים) זאת ע"י טיפול ישיר של אחד הילדים במידת האפשר או בעזרת מטפלת בית או מטפל קבוע (בד"כ עובד זר), כשיש צורך בכך. מצב זה עלול להעלות קשיים, אצל ההורה, אצל הילד וגם ביחסים ביניהם.
מהם הקשיים שעלולים לצוץ במקרה של "היפוך תפקידים"?
"הילד"- הקשיים אצל המטפל נובעים ממספר סיבות. העיקרית שבהן היא ניפוץ המיתוס של ההורה הכל יכול, המשגיח והדואג. הילדים צריכים עכשיו לראות את הוריהם בני גיל הזהב במצב של חולשה ומוגבלות, ולהתמודד עם העובדה שייתכן ובעתיד גם הם יחוו שינוים אלו. בנוסף, הרצון של הילדים לספק טיפול טוב ככל האפשר, כאילו כדי "להשיב תודה" להורה על הטיפול בהם, עלול להוביל דווקא לרגשות אשם ומחשבות על טיבו של הטיפול– האם אנחנו באמת מטפלים טובים והאם לא נוכל לעשות יותר עבורם? קשיים אלה עלולים להוביל לתחושות קשות שיש לטפל בהן ולהיעזר בשאר בני המשפחה כדי להתמודד עמן.
ההורה- הקושי הגדול ביותר שחווה ההורה במקרה של היפוך תפקידים הוא ההכרה בכך שהוא אינו יכול לבצע פעולות כבעבר ולמעשה מאבד את עצמאותו והופך לתלוי בזולת. הכרה זו קשה מאוד להורה, שמרגיש כי הוא מאבד גם מכבודו, והיא לרוב המקור העיקרי לחיכוכים בינו לבין הילד המטפל.
כיצד ניתן לטפל בהורה תוך שמירה על כבודו?
הצורך לשמור על כבודו של ההורה הוא אחד הגורמים החשובים להצלחת הטיפול בו. ניתן לשמור זאת בעזרת הקפדה על מספר כללים, שמטרתם לגרום להורה להיות שותף פעיל בטיפול.
חופש ועצמאות
יש לבדוק מהם הדברים אותם מסוגל ההורה לבצע לבדו ללא עזרה או השגחה. ייתכן וההורה יכול עדיין ללכת לבד לסידוריו השונים, או לטפל לבד במשק הבית ויש לתת לו את המרחב והזמן לעשות זאת.
לא לקבל החלטות עבור ההורה
העובדה שמישהו מחליט משהו עבורנו מכעיסה בכל גיל והמצב איננו שונה בגיל הזהב. אנחנו תמיד נרצה לעמוד על שלנו ולא להיגרר אחרי החלטה שהופכת אותנו לפאסיביים. לכן, בבואנו לקבל החלטות על עתידם של הורינו, עלינו לשתף אותם ולתת להם את ההרגשה שהם אלה שמבצעים את ההחלטה בעצמם. דבר זה מעצים את ההורה והופך אותו מאדם פאסיבי לאדם ששולט בחייו.
הימנעות מקונפליקטים
הטיפול של "הילד" בהורה מלווה בקונפליקטים לא רק בשל היפוך התפקידים שהוזכר לעיל, אלא גם בשל הרקע המשפחתי ויחסי העבר ביניהם. השהייה האחד עם השני מעלה משקעים מהעבר שלעתים לא טופלו כראוי, דוגמת אי שביעות רצון של ההורה מחייו ובחירותיו של ילדו או ריבים בין האחים על מי מטפל יותר. במקרים אלה מומלץ להסתייע בעזרה מקצועית שתוכל למקד את הבעיה ולהציע דרכי התמודדות.
חשוב לזכור כי קיימים גופים לאומיים, עירוניים, עמותות פרטיות וכד' שמציעות עזרה למטפלים בקשישים, ואף מאפשרות הקלה לילד המטפל בעזרת הכנסת מטפל הביתה (ראה על "חוק סיעוד" של הביטוח הלאומי) ואף עובד זר קבוע בעת הצורך.
היפוך התפקידים יוצר מצב בו כל אחד מהצדדים מכיר ביכולותיו ומבין שהיחסים בין בני המשפחה השתנו. בעוד ההורים יתמודדו עם אובדן יכולות ותלות בזולת, הילדים יגלו שהם עכשיו האחראים על מי שהיו עבורם עד לא מזמן הכתף התומכת. הם צריכים לשמור על עצמאותם של הוריהם ולזכור ש "כבד את אביך ואת אמך", זו מצווה משמעותית ועשויה גם לסייע לטיפול קל ונעים יותר.
פורסם: 9.9.2014
