ייעוץ חינם וקביעת תור

1-700-700-204







*מידע מפורט בטופס יקל עלינו לסייע לך

לעדכן את הקבלות בטרמינל שלהם. מספר התחלה, מספר ע"ר וכו'.na

אפוטרופסות משפטית על זקנים

סוגיות לדיון בנושא אפוטרופסות על זקנים והחלופות הקיימות למינוי אפוטרופוס

עודכן לאחרונה:02/07/20

אפוטרופסות משפטית על אנשים בגירים היא אמצעי משפטי שאמור לאפשר קבלת החלטות משפטיות תקפות ולהגן מפני פגיעה, ניצול או התעמרות במצבים של אובדן כשירות או אובדן היכולת לדאוג לעניינים העצמיים. ההגנה מוענקת באמצעות מינויו של אדם (או תאגיד) כאחראי וממונה מבחינה חוקית על האדם שאיבד את כשירותו, בדומה לאחריות ולדאגה המוטלים על הורה ביחס לילדו הקטין. לכאורה, מדובר בכלי משפטי חיובי, אשר מאפשר להעניק הגנה לאותם אנשים אשר מסיבות שונות מאבדים את יכולתם לדאוג לענייניהם בכוחות עצמם. ברם, כפי שיוצג להלן, כלי האפוטרופסות המשפטית הוא כלי בעייתי ביותר בשני היבטים מרכזיים: הראשון כרוך בכך שבמינוי אפוטרופוס על אדם בגיר יש פגיעה קשה ביותר בזכויות אדם בסיסיות. האדם חדל להיות עצמאי ואוטונומי והופך להיות מעין “תינוק” במובנו המשפטי. ההיבט הבעייתי השני כרוך בעובדה שמחקרים מצביעים על כך שבמציאות, ברוב המכריע של המקרים, מינוי אפוטרופוס מבוצע ביחס לאנשים זקנים, כל זאת בשעה שאלה אינם מיוצגים על ידי עורכי דין, קולם אינו נשמע בפני בתי המשפט והם מאבדים את מלוא חירותם האזרחית מבלי שניתן להם הסבר הולם אודות משמעות ההליך וקיומן של אלטרנטיבות חוקיות פחות פוגעניות. נפרט להלן במה דברים אמורים.

מינוי אפוטרופוס על זקנים- סקירה היסטורית

מינוי אפוטרופוס על אנשים מבוגרים אשר איבדו את כשירותם מוכר מבחינה היסטורית עוד מקדמת דנן. במשפט הרומי הקדום נקבע כי אדם בגיר שימצא כ”שוטה”, יושם תחת אפוטרופסות אביו או בני משפחתו אשר מצד אביו. אלה הפכו להיות אחראים על כל תחומי חייו של “השוטה” מבחינה משפטית. בימי הביניים המוקדמים, במסגרת החוק האנגלי הקדום אשר הגדיר את סמכויות המלך (חוק שהיה ידוע בשם De Praerogative Regis),  הוגדרו שתי קבוצות עיקריות שלהן מונה אפוטרופוס: “המפגרים” (idiots) שכללו את אלה שנולדו עם מגבלה שכלית,  ו”המשוגעים” (lunatics), אשר נולדו בריאים וכשירים אך עם השנים, בשל מחלה או מאורע אחר, איבדו את צלילות דעתם. כל מי שחבר מושבעים מקומי מצא אותו כ”משוגע” או “מפגר”, הושם תחת אפוטרופסות המלך או בא כוחו. על רקע המשטר הפאודלי ששרר באותה תקופה, מטרת הליך האפוטרופסות הייתה בעיקרה להגן על הרכוש והקרקע של המפגרים והמשוגעים מפני השתלטות של בעלי אחוזות סמוכים. באופן טבעי, הענקת האפוטרופסות למלך או לבא כוחו הביאה עמה גם הכנסה נאה לקופת המלך. ברם, הממד המעניין בהקשר זה של החוק אנגלי היה התפיסה שהמדינה (או יותר נכון המלך), היא זו שהייתה אחראית לדאוג לאותם חסרי ישע שלא היו מסוגלים לדאוג לעצמם. אמת, נכון הדבר שהדאגה הייתה בעיקר להיבטים הרכושיים והקנייניים ולא להיבטים הבריאותיים או הנפשיים אולם, חשיבותה נבעה מתפיסת המלך כאב האחראי לילדיו, או במילה אחרת: פטרנליזם. ההתפתחות הבאה במשפט האנגלי התרחשה רק במאה ה-19, בשעה שהפריצה המודרנית של מדע הרפואה ומדע הפסיכיאטריה הציגו תפיסת עולם חדשה ומבטיחה בכל הנוגע ליכולת להבין תופעות כמו מחלות נפש ואף לטפל בהן. עקב כך, החוקים הנוגעים לאפוטרופסות שונו באופן שהאבחנה אודות הצורך במינוי אפוטרופוס נלקחה מידי חבר המושבעים המקומי והועברה לידי “מומחה מטעם בית המשפט”– לאמור רופא או פסיכיאטר. יתרה מכך, מבחינה חוקית, הגדרת קבוצת האנשים שלגביהם ניתן היה למנות אפוטרופוס הורחבה באופן ניכר כך שכללה לא רק את המפגרים או המשוגעים, אלא הוסיפה גם את השתויים, המכורים לסמים, החולים, ולראשונה – גם את הזקנים, אשר מפאת גילם איבדו את יכולתם לדאוג לעצמם. המודל הרפואי, לאמור הענקת הכוח להכריע בצורך במינוי אפוטרופוס בידי מומחים רפואיים וזאת באמצעות זיהוי “חולי”, שלט במשפט האנגלי עד לפני זמן לא רב, ולמעשה ממשיך לחול בישראל עד עצם היום הזה (כפי שיתואר בהמשך).

בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובעיקר בשנות ה-60 של המאה העשרים, החלה להימתח ביקורת קשה ביותר על החקיקה המאפשרת מינוי אפוטרופוס על אנשים בגירים. הביקורת נבעה הן מהתפכחות מ”אשליית הרפואה המודרנית” והן מהתפתחות תנועת זכויות האזרח בארה”ב, אשר חשפה את הפגיעות הקשות הנגרמות לחירות הפרט אגב הפעלת סמכויות התערבות פטרנליסטיות, כדוגמת אפוטרופסות. ביקורת חריפה זו זכתה להד תקשורתי נרחב בשנת 1987 בעקבות סקר מקיף שערכה רשת החדשות האמריקאית האסוסייטד פרס Associated Press. כתבי רשת החדשות סקרו את הליכי מינוי האפוטרופסות בכל רחבי ארה”ב. הממצאים שלהם הצביעו על מציאות קשה: ברוב המכריע של המקרים, האפוטרופוסים מונו לאנשים זקנים, זאת באופן גורף וגלובלי, מבלי שזקנים אלו היו מיוצגים, מבלי שהיו נוכחים בבית המשפט ומבלי שהוסבר להם אודות המשמעות של ההליך. יתרה מכך, לאחר שכבר מונו האפוטרופוסים על אותם זקנים, הסתבר כי במרבית המקרים כלל לא נעשה מעקב הולם ולא נבחן האם ועד כמה האפוטרופוסים אכן ממלאים את תפקידם נאמנה, או עד כמה הטיפול והדאגה לו זכו הזקנים לאחר מינוי האפוטרופוס היו אכן איכותיים או הולמים. לא בכדי ועדת משנה של הקונגרס האמריקאי אשר קיימה דיונים בממצאים אלה, הגדירה את האפוטרופסות על זקנים בארה”ב באותה עת כ”בושה לאומית” (“a national disgrace”).

בעקבות ממצאים אלה וההבנה כי הליך האפוטרופסות, כפי שהיה קיים באותה שעה, יותר משעזר והגן על זקנים גרם לפגיעה קשה בזכויותיהם, התחולל גל של רפורמה חוקית בארה”ב ובמדינות רבות אחרות ברחבי העולם. גל השינויים החוקיים התאפיין בניסיון לצמצם ולהגביל את היכולת למנות אפוטרופוסים על אנשים זקנים, לצמצם את מידת הפגיעה בזכויות האדם באותם מקרים שאין ברירה אלה למנות אפוטרופוס, ולחוקק כלים משפטיים חדשים שישמשו כאלטרנטיבות פחות פוגעניות לאפוטרופסות. כלים משפטיים אלה היו בעיקרם כלי תכנון משפטיים– מסמכים כגון: צוואה בחייםייפוי כוח מתמשך או הנחיות מקדימות– המאפשרים ליחיד להגדיר באופן עצמאי וללא צורך בהליך משפטי פורמאלי, מי יהיה אחראי מטעמו על קבלת החלטות משפטיות בשעה שיאבד את צלילות דעתו. עיון בספרי החוקים של מדינות מערביות רבות כדוגמת קנדה, ארה”ב, גרמניה, שבדיה, יפן ואחרות, מגלה כי בכולם התרחשה רפורמה משפטית משמעותית בתחום חוקי האפוטרופסות בשני העשורים האחרונים.

המצב המשפטי בישראל

 חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ”ב 1962 נחקק לפני כ-40 שנים. החוק מאפשר מינוי אפוטרופוס על אדם בגיר בשתי סיטואציות: הראשונה, כאשר מדובר באדם בגיר אשר “אינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו”. השנייה, כאשר מדובר ב”פסול דין”, לאמור, מי ש”מחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו” אינו מסוגל לדאוג לענייניו. המקרה האחרון משקף את תפיסת העולם מימי הביניים, לפיה “מפגרים” ו”משוגעים”, אשר נמצאו ככאלה על ידי מומחה רפואי, מסווגים באופן אוטומטי כחסרי כשירות משפטית, ומאבדים לחלוטין את מלוא מעמדם המשפטי העצמאי. המקרה הראשון, גם הוא מותיר לכאורה פתח רחב לפרשנות לאור העובדה שניתן להבין את המילים “אינו מסוגל לדאוג לענייניו” בצורה שתכיל בתוכה כל התנהגות שאינה הולמת את תפיסת המוסר הנוהג. יתרה מכך, התוצאה המשפטית על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות היא אכן מרחיקת לכת: אדם שמתמנה לו אפוטרופוס מאבד למעשה את מעמדו כאדם עצמאי ואוטונומי. בדומה לילד קטין, אותו אדם חייב לציית להוראות האפוטרופוס שמונה לו, ולפעולות המשפטיות שהוא מבצע אין תוקף משפטי בהיעדר הסכמתו של האפוטרופוס.

חקר המציאות בישראל מצביע אף הוא על כך שהמצב בתחום זה הוא ככל הנראה עגום. על אף שהמחקר האמפירי בכל הנוגע לאפוטרופסות על בגירים בישראל עדיין מצומצם, אותם מחקרים מצומצמים מצביעים על כך שניתן בקלות יתרה למנות אפוטרופוס על אנשים זקנים, וכי אין עדיין מודעות מספקת לצורך להשתמש בכלי משפטי זה בזהירות רבה ורק כאמצעי אחרון לאחר שמוצו כל יתר האפשרויות.

חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992 הביאה לשינוי משמעותי בתפיסת העולם הפטרנליסטית שבבסיס מוסד האפוטרופסות. כיום, יש לפרש את חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בצורה מצמצמת הרבה יותר באופן הפוגע בצורה מינימאלית בחירויות היסוד של הפרט ובאופן המעניק משקל רב לאוטונומיה ולחירות האישית של היחיד. לכך יש להוסיף את עובדת חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התשנ”ח 1998, אשר קובע מפורשות בסעיף 4 כי אדם עם מוגבלות זכאי לקבל החלטות הנוגעות לחייו על פי רצונו והעדפותיו (והכל בהתאם להוראות כל דין).