יצירת קשר בנושאי שיקום בביה"ח רעות וזימון תור בלבד. שירותי המענה האנושי בנושא מיצוי זכויות אינם פעילים

    קול רעות

    זיקנה בצל השואה

    המשברים האופייניים לגיל הזיקנה מקבלים משמעות מיוחדת אצל רבים מניצולי השואה

    עודכן לאחרונה:11/06/23

    "אתם חייבים להתבונן בהם בזהירות. המראה שלהם מטעה… הם נראים כמו האחרים. הם אוכלים, הם צוחקים, הם אוהבים. הם מחפשים כסף, תהילה, אהבה, כמו האחרים. אבל זה לא אמתי. כל מי שראה את מה שהם ראו אינו יכול להיות כמו האחרים, אינו יכול לצחוק, לאהוב, להתפלל, להתמקח, לסבול, להשתעשע או לשכוח כמו האחרים" (אלי ויזל).

    מלחמת העולם השנייה הביאה עמה את שואת יהודי אירופה, שבמהלכה הושמד שליש מהעם היהודי באכזריות חסרת תקדים. מאות אלפי ניצולי שואה הצליחו לבנות לעצמם חיים חדשים, להקים משפחות, ולתרום את תרומתם לחברה. אבל העבר תמיד נמצא איתם. רבים מהניצולים עדיין נושאים איתם את הכאב, את הטראומות ואת זכר האירועים הנוראיים שחוו בתקופת השואה.

    עם זאת, במשך שנים רבות נאלצו הניצולים להתמודד עם הכחשה מצד האוכלוסייה הישראלית, לה היה קושי רב להתמודד עם סוגיית ניצולי השואה והטיפול בהם עקב הרגישות המיוחדת של הנושא. החברה הישראלית בראשית דרכה אימצה לעצמה בדרך כלל יחס של התנכרות כלפי ניצולי השואה. אפילו בקרב בעלי המקצועות הטיפוליים התגלתה רתיעה מהתמודדות עם שאלת ניצולי השואה. במשך זמן רב הצטיירו ניצולי השואה כאנשים שבאו מ"עולם אחר" שאין אפשרות להבינו ומתוך כך גם לא ניתן לטפל באדם שהגיע ממנו. כתוצאה מכך, פותחו מעט מאד שירותים לניצולים ומרביתם של אלו פותחו במסגרות פסיכיאטריות בלבד. כך נותרו מרבית הניצולים במשך שנים רבות ללא כל שירות טיפולי שיותאם לצרכיהם ומאפייניהם המיוחדים.

    בשנים האחרונות, ניתן להבחין בשינוי בגישה כלפי הניצולים וישנה עלייה במודעות לצרכים הייחודיים של אוכלוסיית ניצולי השואה. ההתעניינות המחודשת בניצולי השואה קשורה גם להתמודדות הכפולה של הניצולים כיום: ההתמודדות עם עברם המורכב לצד ההתמודדות עם הזיקנה בהווה.

    ההגדרה המקובלת לניצול השואה

    "אדם שחי תחת הכיבוש הנאצי באירופה בשנים 1945-1939,  או שנאלץ לברוח מביתו בעקבות הכיבוש, זאת ללא קשר למיקומו המדויק ולאירועים הספציפיים שעבר במהלך השואה".

    היקפה הרחב של אוכלוסיית הזקנים ניצולי השואה בארץ, מעלה את הצורך בהגברת המודעות לאפיונים ולצרכים הייחודיים של אוכלוסייה זו.

    זיקנה בצל השואה

    תקופת הזיקנה של כל אדם, ללא קשר לעברו, מאופיינת בשינויים רבים החלים אצל האדם במישור הגופני, החברתי והנפשי. שינויים אלו, הקשורים בתהליכי ההזדקנות הנורמטיביים, מהווים קושי בפני כל אדם שהגיע לגיל זיקנה. האדם הזקן נאלץ בדרך כלל להתמודד עם בעיות בריאותיות שונות, ירידה בתפקוד, הפחתת המעגלים החברתיים הקשורה גם ליציאה לגמלאות, ופגיעה כוללת באיכות החיים.

    המשברים האופייניים בגיל הזיקנה מקבלים משמעות מיוחדת אצל רבים מניצולי השואה. אמנם, מרביתם של ניצולי השואה הצליחו לשקם את חייהם ועמדו בהצלחה במשימות החיים, אולם, עם הזדקנותם של הניצולים התהוו בקיעים ביכולות של רבים מהם להמשיך ולשאת את משא החיים. הטראומה הנוראית שחוו במהלך השואה, ושאותה ניסו להדחיק כל השנים, שבה ופורצת אצל רבים מהם ומציבה אותם כקבוצה בעלת סיכון גבוה במיוחד לאובדנים שמאפיינים את תקופת הזיקנה.

    כך, לאובדנים הפיזיולוגיים, כלומר למחלות השונות האופייניות בגיל הזיקנה, ישנה משמעות מיוחדת אצל ניצולי השואה. כתוצאה מהשינויים הפיזיולוגיים חווה הזקן תחושות של אובדן, חוסר אונים וחוסר ודאות כלפי העתיד. תחושות אלו מקבלות משמעות מיוחדת אצל ניצולי השואה אשר מתחברים שוב לחוויות הטראומטיות מעברם. יש לזכור כי, במהלך המלחמה לאובדן פיזי-תפקודי הייתה למעשה רק משמעות אחת והיא מוות מיידי. לכן ניצול שואה שמאבד מתפקודו בעקבות הזיקנה, יכול לגלות תגובות מוגזמות של פחד ותחושת סכנה קרבה. במקרים מסוימים זקנים ניצולי שואה דיווחו שהאשפוז בבית החולים העלה בהם אסוציאציות מתקופת השואה. המספר שמוצמד ליד בעת האשפוז, האשפוז בשטח מוגדר (בדרך כלל לא מרווח במיוחד), וההשתייכות ל"מחלקה" מסוימת שבה הם נתונים לחסדיהם של אנשים זרים, גרמו לתחושה של חזרה לזיכרונות הקשים מהעבר.

    התמודדות קשה נוספת בעת הזיקנה היא ההתמודדות עם האובדן של מכרים וקרובים, עם האבל ועם תחושת הבדידות הקשה. ההתדרדרות במצב הפיסי, עלולה לפגוע במערכות היחסים החברתיות, כאשר הקשיים הפיזיים יכולים להוביל לניתוק של הזקן מפעילויותיו הסדירות ולהעצים את בדידותו. כמו כן, בשלב הזה של החיים האדם הזקן נאלץ לעתים להתמודד עם אובדנים סוציו-אקונומיים נוספים כגון: ירידה ברמת ההכנסה, פרישה מהעבודה, ושינוי בסביבת המגורים.

    גם בעניין זה ניצולי השואה הזקנים נתונים להתמודדות מורכבת במיוחד כאשר רבים חווים את האובדנים והבדידות בזיקנה כחזרה של חוויות השואה במובן של אובדן קרובים וחברים, נטישה, ובדידות. מקום העבודה היווה בפני הניצול מקום מפלט מפני הזיכרונות הקשים. הטירדה בענייני העבודה ופרנסת המשפחה, עזרה בהדחקת הסיוטים מהשואה. אובדן העבודה והאילוץ להתמודד עם שפע של זמן פנוי, מעמת את הניצול עם הזיכרונות הצפים ועולים אשר מבקשים לפרוץ אל התודעה שלו.

    כמו כן, עקב האובדנים הרבים בתקופת השואה, משפחות הניצולים בדרך כלל קטנות מאד ועל כן מערכות התמיכה החברתית–תרבותית, שחשובות במיוחד אצל האדם הזקן, הן מוגבלות יותר. למצב זה של חוסר בתמיכה ועזרה חברתית יכולות להיות השלכות קשות בקרב הזקנים הניצולים. במצב זה עולה לעתים האפשרות עבור הזקן ניצול השואה לעבור לבית אבות שהוא אמנם מסגרת מוגנת, אך, חווית המעבר למוסד עלולה להיות קשה לגבי חלק מהניצולים אשר רואים את המעבר למוסד כהישנות של כליאתם.

    הטיפול בניצולי השואה – חשיבות התמיכה הנפשית והחברתית

    הנחת יסוד שצריכה לעמוד בפני המטפל בניצול השואה הזקן היא כי העבודה עם ניצולי השואה דורשת רגישות מיוחדת בהבנת השפעת הטראומה על הניצול והשלכותיה על מעגלי החיים השונים, בעיקר לעת זיקנה. עליו לזכור כי התנהגות הזקן קשורה לפעמים לחוויות הקשות מעברו ולאו דווקא לאיכות הטיפול בו. על כן צריך המטפל להכיר בכך כי ההתייחסות לבעיה הקשורה לצרכים בסיסיים כפי שמעלה אותה הזקן הניצול, לעתים קרובת אינה מספקת ויכולה להעיד על בעיה עמוקה יותר. עברם המורכב של הניצולים מחייב לבדוק את הצורך המלא העומד מאחורי הקריאה לעזרה.

    היום מקובל לחשוב כי מאחורי רבים מהסימפטומים הגופניים המביאים את האדם לפנות בבקשה לטיפול רפואי (במיוחד בגיל המבוגר), עומדים למעשה גורמים הקשורים למצבו הנפשי והחברתי של האדם, ולא לגורמים ביולוגיים בלבד. מתוך כך, מקובל היום יותר ויותר לייחס את עוצמתם של משברי הזיקנה ודרך התמודדותם של ניצולי השואה עם משברים אלו, לעברם הטראומטי.

    לעתים, נוצרים קשיים ומתחים בין ההורים לילדים, שמחריפים כאשר ההורים מגיעים לגיל מבוגר. לעתים, ההורים לא נעזרים בילדיהם למרות הצורך הגדול בתמיכתם. עם זאת, חשוב שבני המשפחה ידעו כי תמיכתם, ולא חשוב איזה אופי יהיה לה, חשובה ביותר להורה ניצול השואה, ובבואו לטפל בניצול הזקן, מומלץ לבן המשפחה לקחת בחשבון את עברו הקשה מתקופת השואה, שמשפיע על התנהגותו לאחריה.

    הספרות המחקרית העכשווית מעידה כי תמיכה חברתית ונפשית יכולה לעזור במיתון ההשפעה של דחק קיצוני, בהקלה על מצוקה נפשית ואף קשורה בקשר חיובי ישיר בשיפור יכולת ההתמודדות עם בעיות בריאותיות.

    לשם כך נדרש המטפל לשמש כ"אוזן קשבת" לניצול שבטיפולו. המטפל  צריך לספק לניצול תמיכה חברתית ונפשית שתעזור לו בהתמודדות עם ההזדקנות בצל חוויות העבר מהשואה.

    התמיכה החברתית מהווה משאב בסיסי אצל האדם וחשיבותה משמעותית במיוחד בגיל המבוגר בו האדם זקוק יותר לעזרה מצד סביבתו הקרובה.

    על המטפל להעביר אל הזקן את האמירה והתחושה שהוא אהוב, שדואגים לו, שהוא מוערך, ושהוא זכאי לטפול הטוב ביותר.

    המטפל יכול לעזור גם בצורך מרכזי שמעלים רבים מן הניצולים, והוא הצורך להוות גורמי עדות למה שהיה בשואה. זאת ניתן לעשות ע"י מתן ההזדמנות לניצול לספר את סיפורו האישי בפני אדם שבאמת מעוניין לשמוע את סיפורו. הניצול שמספר את סיפורו מרגיש שהוא נותן משמעות לחייו בכך שהוא מעלה את זיכרון השואה וקרוביו שנספו בה, ובכך הוא מעבד את הטראומה וחש תחושה של הקלה. מטפל שיאפשר לניצול לספר את סיפורו, יאפשר לו להיפטר מתחושת הבושה הכרוכה בבקשה הרשמית לטיפול נפשי (שאופיינית לזקנים בכלל ולניצולי השואה בפרט), ובד בבד יאפשר לו להציג דווקא את הכוחות שלו המתבטאים ביכולת לספר ולשתף למרות הקושי הגדול הכרוך בכך. אם כן, גישות טיפוליות שידגישו אלמנטים של תמיכה חברתית, קבוצתיות ושתוף הדדי יכולות לתרום בהקלה על מצוקתם של הניצולים.

    לכם, כמטפלים בניצול השואה, יש אפשרות מעשית וחשובה, לעזור לניצול להתמודד עם עברו ולאפשר לו זקנה מוצלחת.

    לייעוץ בנושא זכויות ניצולי השואה, ניתן לפנות לעמותת "אביב לניצולי השואה"

    המידע במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת רפואית או משפטית או תחליף לייעוץ רפואי או משפטי

    פורסם: 28.1.2015.

    (תמונה להמחשה unsplash)

      יצירת קשר בנושאי שיקום בביה"ח רעות וזימון תור בלבד. שירותי המענה האנושי בנושא מיצוי זכויות אינם פעילים

      קול רעות

      דילוג לתוכן